נעמה היא לא היחידה. לדנית יש פחד גבהים (נקרא גם אקרופוביה). לעמוד בקרבת מעקה במרפסת או לעלות במעלית שקופה יכול להרוס לה את היום. "אני מרגישה כאילו משותקת, ויש לי כמו גלי חום בכל הגוף, אני פשוט מרגישה קפואה".

​

ענבל, שכיום עוסקת בהעברת סדנאות בישול במקומות שונים, חיה בעבר באופן מבודד יחסית בגלל שסבלה מאגורפוביה – פחד ממקומות הומים, ציבוריים ופתוחים. היא סיכמה את זה במילים: "בשלב מסוים כבר לא ירדתי למטה לסופר, לא הלכתי לקורסים שלי, לאירועים חברתיים וכמעט לשום מקום".

​

אצל יואב, פחד מטיסות קרקע אותו ארצה. הוא היה עסוק במחשבות ודאגות שבועות לפני טיסה מתוכננת. "כל פעם שעליתי על מטוס הייתי בטוח שאני הולך למות, וזה עוד לפני שהמראנו". בשלב מסוים יואב הפסיק לטוס לגמרי, מה שפגע מאוד ביכולתו לעשות את עבודתו. יואב עבד כמתכנת בחברה שעבדה בעיקר עם לקוחות בחו"ל, ותפקידו דרש מספר פגישות הטמעת המערכת באתרי הלקוחות בחו"ל. יואב בסוף החליט שהוא חייב לשנות את המצב, ולהתמודד עם הפוביה, והצליח (עוד עליו בהמשך).

 

​

 איך אפשר לדעת אם יש לי פוביה?

​

כולם מפחדים ממשהו. אבל האם זה אומר שלכולם יש פוביה? לא בדיוק. יש שני סוגים של פחד: בריא ולא בריא. פחד בריא שומר עלינו מפני סכנה, גורם לנו להגיב מהר לאיומים, והוא מתאים לסיטואציה. פוביה, לעומת זאת, היא תגובת פחד מוגזמת מאוד למשהו שאינו מספיק גרוע כדי להצדיק תגובה כזו. למרות שרבים הסובלים מפוביה מבינים שאין באמת סכנה אמיתית מולם, הם מרגישים שאינם יכולים למתן או למנוע את תגובת הפאניקה שלהם במפגש, או אפילו רק במחשבה, על גורם הפוביה שלהם. הם עושים מאמץ רב כדי להימנע מהפוביות שלהם, דבר שבטווח הארוך פוגע בחייהם.

 

​

התגובה הגופנית – מה קורה לגוף כשאנחנו מפחדים?

​

כשאנחנו מפחדים הגוף שלנו נכנס לכוננות גבוהה. פחד מפעיל סימפוניה של "זיקוקים" עצביים ותגובות גופניות שמתוכננות להגן עלינו באמצעות שלוש תוכניות פעולה: לחימה, בריחה או קפיאה. ברגע שאברי החישה שלנו קולטים סימן של סכנה (עיניים: אנחנו רואים עכביש!), המוח שלנו מזהה את האיום ומתניע את בלוטות האדרנל שמזרימות החוצה את הורמון הלחץ – קורטיזול. קורטיזול מעכב את הייצור של הורמון אחר – אינסולין, ובכך עולה רמת הסוכר בדם, שנותן לנו יותר כוח ומהירות.

​

תוך 3 שניות, האדרנלין שלנו מופרש בקצב גבוה, אנחנו נושמים מהר יותר, ומכניסים יותר אויר לגוף. קצב הלב שלנו עולה, ומזרים יותר חמצן לשרירים. מערכת העיכול שלנו מפסיקה כדי לשמור אנרגיה, והאישונים מתרחבים כדי לראות טוב יותר את האויב.

​

תוך 5 שניות הגוף שלנו משחרר אנדורפינים, סוג של משככי כאבים ומפחיתי לחץ טבעיים, וגם דופמין, סוג של כימיקל "מרומם מצב רוח". לכן פחד יכול להרגיש לפעמים נעים – סוג של ריגוש. לפחד כשאנחנו יודעים שאנחנו בטוחים – למשל, כמו ברכבת הרים או בצפייה בסרט אימה – יכול להיות כיף כי משתחררים אותם כימיקלים שגורמים לנו להרגיש טוב. לעומת זאת, אם אין לנו תחושת ביטחון, הגוף שלנו ממשיך לפעול במצב פאניקה, שיכול אפילו להגיע לכדי הקאה או חוסר שליטה בצרכים – מנגנונים גופניים שמטרתם להפחית ממשקל הגוף כדי לאפשר לפעול מהר ובקלות יותר.

​

עם זאת, חרדה או תחושת פחד לטווח ארוך מזיקה לגוף. לחץ כרוני מגביר את הסיכון שלנו למחלות לב ודיכאון, פוגע בזיכרון וביכולות הלמידה ומגביר את הסיכון להפרעות במערכת העיכול. כשפחד הוא בשליטה, הוא יכול להיות מועיל ואפילו מהנה. כשהוא ברמה גבוה מדי, או למשך זמן ארוך מדי, הוא שוחק אותנו מבחינה גופנית ונפשית. כמובן שמעט פחד הוא הכרחי, ולפעמים מציל חיים. אנחנו צריכים לפחד מלחצות את הפס הצהוב בתחנת הרכבת או כשאנחנו נתקלים בחיה שעלולה להיות ארסית בטבע.

 

​

אבחנה של פוביות

​

מבחינה רפואית פוביה נחשבת לסוג של הפרעת חרדה. היא מתוארת במדריך האבחנות – ה DSM-5.

​

לפי ה DSM-5, ישנם שלושה סוגים של פוביות:

​

1. פוביה ספציפית, פחד שנגרם כתוצאה ממצב או דבר מסוים:

​

מצבי: קלסטרופוביה, פחד ממעליות, טיסות.

​

סביבה טבעית: פחד גבהים (אקרופוביה), חושך, סופות, מים.

​

חיות: פחד מעכבישים (ארכנופוביה), כלבים, ג'וקים, נחשים, ציפורים.

​

דם ומחטים: המטופוביה, פחד מזריקות, מחטים, פציעות, מראה של דם, בדיקות רפואיות.

​

אחרים: פחד מהקאה, חנק, רעשים חזקים, דמויות מחופשות.

​

2. חרדה חברתית (פוביה חברתית).

​

3. אגורפוביה – פחד ממקומות ציבוריים והומים, או ממצבים שקשה להיחלץ מהם.

​

פוביה מוגדרת כפחד בולט ועקבי שהוא מוגזם או לא הגיוני. הסימפטומים כוללים: דופק גבוה, קוצר נשימה, יובש בפה, בחילה, לחץ דם גבוה, רעד, הזעת יתר, ותחושה של איום מתקרב. ילדים יכולים להגיב לפוביה בבכי, קיפאון או היצמדות לאדם קרוב. כדי שהסימפטומים האלו יחשבו כפוביה, עליהם להימשך לפחות 6 חודשים. פחד או בהלה מקריים או אקראיים – לא מוגדרים כפוביה.

​

חלק מהפוביות מתפתחות בילדות. הן יכולות להיות תוצאה של טראומה או אירוע מפחיד, למשל, ילד שרדף אחריו כלב עשוי לפחד מכלבים בבגרותו. פוביות יכולות גם לעבור במשפחה. פוביות "משפחתיות" לרוב מועברות על ידי למידה חברתית: ילדה שרואה את אמה מגיבה באופן קיצוני לעכביש בבית, לומדת לפחד מעכבישים. פוביות יכולות להתפתח גם מלמידה עקיפה, למשל, מתבגר שצופה בסרטי אימה שמטפחים פוביות שונות (פחד מליצנים, פחד מחושך).

​

במקרים מסוימים פוביות יכולות גם להופיע בפתאומיות ובאופן בלתי צפוי. פוביות יכולות להתפתח בילדות, בנעורים ובבגרות, וגם עבור מצבים שקודם לכן לא היו מפחידים (יואב, למשל, טס כילד וכמתבגר ללא קושי). בחלק מהמקרים, פוביות יכולות גם להיעלם במשך הזמן.

 

​

איך ניתן לטפל בפוביות?

​

עד כמה שהן מפריעות, פוביות לא חייבות להימשך לנצח. טיפול בפוביות מגיע לשיעורי הצלחה מעולים, סביב ה 95-98%, כך שכמעט כל מי שמקבל טיפול מצליח להיפטר מהפוביה. ה"תרופה" לפוביה נקראת – טיפול בחשיפה. באמצעות חשיפה הדרגתית ומרצון לגורם המפחיד, אנשים מצליחים להתגבר ולהתמודד עם הרגשות שלהם ולהפסיק לפחד.

​

ב 2012, ניסויים של קתרינה האנטר בטיפול בחשיפה, טיפלו בהצלחה ב-12 אנשים עם פחד מעכבישים. בסוף התוכנית הטיפולית, אנשים שקודם לכן פחדו באופן קיצוני מעכבישים יכלו לגעת או להחזיק טרנטולות (סוג עכביש גדול) בידיים חשופות. לפני הטיפול, חלק מהאנשים נמנעו מלדרוך על דשא, או אפילו לצאת מהבית, מפחד שיתקלו בעכביש.

​

בתחילת הניסוי, הצוות הטיפולי הנחה את המשתתפים להסתכל על תמונות של עכבישים. הצוות לימד עובדות ומידע על עכבישים, שהפריכו כמה פחדים שהיו מבוססים בעיקר על מיתוסים. מרבית המשתתפים חשבו שעכבישים הם קטלניים ותוקפניים מטבעם, ולמדו בניסוי שרובם חיות עדינות שלרוב מחפשות מסתור בעצמן. בהדרגה, המשתתפים התקדמו לצפייה בעכבישים באקווריומים, ואז לנגיעה בעכבישים באמצעות מברשות ציור. בהמשך הם התנסו בליטוף של עכבישים בעזרת כפפות, ובסוף בידיים חשופות. חצי שנה לאחר הניסוי, המשתתפים עדיין היו מסוגלים לגעת בעכבישים, מה שהוכיח את הצלחת הניסוי.

​

יואב, שפחד מטיסות, גם התגבר על הפחד שלו במהלך הטיפול. הוא למד בטיפול מספר עובדות וידע כללי על טיסות, מטוסים ובטיחות בתעופה והונחה להמשיך לחקור שאלות נוספות בנושא בעצמו. הוא התנסה בזיהוי ואיתגור של מחשבות החרדה האוטומטיות שלו בעזרת סימולטור של טיסה, וכן בתרגול של הרפיות שעזרו לו לצמצם את הסימפטומים של הפחד. הוא התקדם לתרגול חשיפות לסביבת שדה התעופה שבעבר הייתה מספיק מפחידה כדי לגרום לו לוותר ולחזור. לאחר מכן, הוא תרגל טיסות קצרות בשמי הארץ וטיסות ממרכז הארץ לאילת. בסוף, הוא טס לאירופה לראשונה אחרי שנים של הימנעות, ומאז הוא מסוגל ואפילו נהנה מהאפשרות לטוס לצרכי עבודה ולחופשות.

​

בשנים האחרונות שיטת הטיפול בחשיפה השתכללה וכיום ניתן לחשוף מטופלים לדברים או למצבים מהם הם מפחדים גם בסביבה של מציאות מדומה. סביבה זו משמשת אותי כמטפל ביצירת מדרג רחב יותר של דרגות קושי: למשל, בין צפייה בסרטון של עכביש, לבין צפייה בעכביש באקווריום – ניתן להיחשף לעכבישים במציאות מדומה, שמהווה אתגר קשה יותר מצפייה בסרטון, אך קל יותר מצפייה בעכביש אמיתי. בנוסף, אני משתמש במציאות מדומה לחשיפה למצבים שאינם נגישים וזמינים: למשל, ישיבה במטוס או הליכה על גשר צר וארוך. יתרון נוסף מבחינתי הוא בטיפול בחשיפה עם ילדים. הסקרנות והמשיכה שלהם לסביבה הוירטואלית מגבירה את הנכונות שלהם להיחשף לדברים שמפחידים אותם, גם כשהפחד הוא עוצמתי.

​

עד כמה שפוביות ופחדים יכולים להיות עיקשים, החיים איתם אינם גזירת גורל, והטיפול בהם יעיל ויותר פשוט ומהיר ממה שניתן לחשוב.